יום שלישי, 18 בדצמבר 2012

תל חי, חנוכה, אור והשראה.

.
 
 
כל חנוכה מתקיים  הסימפוזיון במכללת תל חי, בו מתארחים אמנים מכל העולם,
מספרים על תהליכי היצירה , מדגימים ויוצרים מול הקהל,
ופותחים את חייהם ויצירתם לדיאלוג ושאלות.
 

שלושה אמנים אורחים: 

 
Ktharine Moarling




2011



אמנית אנגלייה, רק עשר שנים מאז שהחלה לעבוד בסטודיו משלה וכבר היא מתפרנסת לגמרי מהאמנות שלה, בעלת סטודיו המחזיקה עובדים ואסיסטנטים בתשלום, פטרון אמנות המשלם לה משכורת חדשית,
תערוכות, פרוייקטים ופרסים לרוב.
הפסלים שלה, כמוה, נעשים בקלילות .
היא עובדת עם משטחי פורצלן ובונה מהם אובייקטים בגודל של אחד לאחד של חפצים (בעיקר ישנים),
ומוסיפה  עליהם קווי קונטור שחורים.
היא מציירת בחימר כהגדרתה.
 
 
ארנק בצ'יקצ'ק.
 
 
 
מכונת כתיבה בהקמה
 
 
 
מכונת הכתיבה במבט אחורי , בשלב הצביעה


 
האובייקטים שלה אכן נראים כמו ציור מפוסל.
 
 




היכולת שלה להתנהל  בקלות, בנחישות וללא פחד מול פרוייקטים גדולים,
ליצור בהנאה ועם זאת בקפדנות את הפסלים הנהדרים שלה,
הגישה ש"כל אחד יכול"
היו השראה גדולה ( עם מבטא בריטי וחיוך כובש).

 

 
 
 
 
 
 
 
 
 
קדר אנגלי מסורתי, יוצר אובייקטים פיסוליים ועציצים לגינות אנגליות.
פחות התחברתי אליו, למרות שבזמן המועט שהקשבתי לו, לקחתי כמה טיפים קטנים לגבי עבודת האבניים.
מה שהיה מרשים מאד הוא שהאיש לגמרי סלפ-ספישנט:
כורה לבדו את החימר, מערבב , ומייבש אותו, במשטחי ענק עד לשלב שבו החימר מוכן להכנס למכונת הלישה. את כל המכשירים, מכונות, אבניים ותנור הוא מאלתר ובונה לבד.

 
 
 
איש נחמד ועדין עם מבטא אנגלי כמעט 
בלתי אפשרי.
 
 
 
 
 
 
ואחרונה , וכל כך, כל כך חביבה-

Tip toland

 
 
 

 "Letter to God"

 

 
 
 
אמנית היפר- ריאליסטית, מלאכית משוגעת, אשה מעוררת השראה,
בעלת עומק מרהיב ומפחיד,
לכל עבודה שלה היא נותנת שם שפותח, ומקפל את ההבנה מבפנים החוצה .
משוררת, מתבוננת, מדייקת.
כשהיא מדברת הרגשתי כאילו היא מכסה אותי בפוך נוצות קליל, ומנחם
וברגע הבא מגביהה אותו בתנופה וכל הנוצות מעופפות סביב,
חלקן דוקרות, חלקן מלטפות.
 
הפסלים שלה  רובם  גדולים,  בגודל אמיתי או טורסויים ענקיים,
לרוב מפסלת אנשים מבוגרים, רווי קמטים והבעה.
הרבה פעמים את עצמה.
בניית הפסלים ארוכה ומורכבת ,ודורשת קונסטרוקציות וחישובים אינסוף.
 
היא מצליחה להכניס בתוך פנים של אדם מגוון גדול של הבעות,
לפעמים אפילו סותרות זו את זו.
היא מספרת כי התכנית האהובה עלייה  היא סדרה על "חוקר פנים" מומחה,
שעוזר למשטרה בחקירותיה ומצליח לזהות מי דובר אמת או משקר לפי ניואנסים של הפנים.
"ההבדל בין מבע למבע יכול להתרחש כאשר אני מוסיפה  חימר או מזיזה קמט ולו בחצי מולקולה".
 
אפילו שאני לא נמשכת בכלל לפיסול פיגורטיבי,
 היא היפנטה אותי ביכולת שלה להיחשף, לדברר את העשייה שלה באומץ , בהירות, והכרה שהסיפור האישי שלה הוא גם פתח למשהו גדול מסתורי ומרהיב.
 
 
 
"Jester Series Yep,"
 
 

 
 
***

היו שלושה ימים נהדרים.
מפגשים עם חברות, עם אנשים יוצרים,
עם כל אוהבי הקרמיקה,
ועם השמיים המרהיבים של הגליל.  
 
 

 
 
 
 
 
 

 


 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 


יום שלישי, 2 באוקטובר 2012

על חוש המישוש (וגם על אהבת חפצים ועל ספר מופלא במיוחד)

 
לונג טיים נו פוסט. 
כמו ילדים קטנים המכסים את פניהם במשחק , ומשוכנעים שאף אחד לא רואה אותם,
כך אני עכשיו מסירה את כפות ידיי מעל עיניי-
הייתי פה כל הזמן, פשוט התחבאתי...
 
 
ובמחבוא קראתי ספר אחד נהדר.
"הארנבת בעלת עיני הענבר" מאת אדמונד דה וואל.
 
 
דה וואל יוצא למסע בעקבות פסלים יפניים קטנטנים (הנקראים "נצקות") אותם קיבל בירושה,
ומגלה את השושלת המפוארת של משפחתו היהודית, משפחת  אפרוסי העשירה, שהיוותה חלק מחיי החברה והאמנות של אירופה במאה ה-19, וירדה לגמרי מנכסיה במלחמת העולם השנייה.
 קצרה היריעה מלספר על הספר, ויש כאלו שכבר עשו זאת טוב ממני
(הנה תקציר וראיון שערכה איתו מיה סלע).


זוהי הארנבת בעלת עיניי הענבר. עוד נצקות כאן
 
אז רק אומר שמי שכתב אותו הוא איש צנוע ורהוט, בעל עין ולב השואפים לדיוק והרמוניה,
חושני, מלא ברגש אך לא רגשני,
אינטלקטואל, ו... קדר!

Edmund de Waal


 
אני יכולה לאמר שהוא הקסים אותי אינסייד אאוט בכל כך הרבה אופנים
כולל כמה טעמים שאולי נראים שוליים לקורא התמים,
אבל לי הם גרמו לעליית חום מהירה (1200 צלסיוס) , ולצהלת קרמיקאים בלתי רצונית -

1. לאיש יש מנהל (!) סטודיו. ממש מישהו שמנהל בשבילו את הסטודיו!

2. הוא אוהב את התרבות היפנית, וממנו למדתי שקוראים לאדם  כזה "ז'פוניסט"
(כמו "פרנקופיל", רק עם סושי במקום באגט).

3. הוא עדיין נבוך ושואל. דה וואל מציג במוזיאונים גדולים, מקבל הזמנות מראש בכסף גדול,
ועדיין שואל את עצמו שאלות רלבנטיות גם למתחילה שכמוני - למשל:
"העניין הוא זה - אני עובד כבר די זמן כקדר כדי לדעת שלקבל הזמנה זה עסק עדין להפליא. אתה מכיר טובה, כמובן, אבל הכרת טובה שונה מתחושת חוב. זו שאלה מעניינת לכל אמן: כמה זמן צריך להמשיך לחוש אסיר תודה מרגע שמישהו קנה עבודה שלך?"

A sounding line, 2007 Edmund de Waal
 
 
4. האיש יודע למשש.  בניגוד ל"לא לגעת" שנלחש בנזיפה באגפי מוזיאונים, תמיד אפשר לזהות יוצר בחומר שפוגש כלי וישר ממשש אותו והופך אותו לצד השני - פוגש בחותמת היוצר, מזהה את ההחלטה איך לסיים את הכלי בתחתיתו,
נוגע בעובי הדופן, באופן התהוותו, בסוד הדברים.
 


Edmund de Waal. A change in the weather, 2007
 
 
5. הוא מחובר גם לצורה וגם למילה. דה וואל משוחח עם צורות, בורא אותן ומפרק,
ובמקביל מודה שהוא מונע מתשוקה למילים, מושפע מטקסטים ומשירה.
(טוב, עם סבתא משוררת שהיתה חברה לעט של רילקה, ועם סב רב-רבא שהיה פטרון אמנויות ואיש רוח, והיווה השראה לדמות של סבן מ"בעקבות הזמן האבוד" של פרוסט, אין פלא).

(רגע של קנאה ,קנאה, קנאה - בידע הרב, באומץ, ובמסורת האמנותית לתוכה הוא נולד.... זהו, עבר.)


   Edmund de Waal . A reading silence, 2007
 
 
6. הוא באמת כותב בחומר (בעצם, מקדר במילים). בזמן קריאת הספר, חשתי כל הזמן כי תהליך הכתיבה של דה וואל הוא כמו תהליך של יצירת כלי בחומר.
החיפוש, הדרך שאינה ברורה, שאינה כפופה לז'אנר כתיבה כלשהו, שמונעת מכמיהה פנימית לא מוסברת, מתשוקה לגילוי.
התהיות וצמתי ה"אין כניסה" שהוא לא מסתיר, והם חלק מן הכתוב בחומר.
כמו בנייה של כלי, המתח בין הידוע ללא ידוע,
בין מה שהיד רוצה לבין מה שהחומר יודע,
החיפוש של צורה ומבנה,
המקום של היוצר והנוצר בעולם.
(ממש כמו בחיים)


Edmund de Waal  .This is just to say 2011
 
 
7. הוא מבין אהבת חפצים מהי. כמה חסד עושה השפה שלנו (מקווה שמישהו יספר על זה לדה וואל)
למילה חפץ. חפץ הוא גם אובייקט, דבר מה, כלי, והוא גם רצון, משאת נפש וכמיהה..
אני חושבת שכל אשה שאי פעם השתוקקה לזוג נעליים לא פרקטיות אבל מופלאות, מכירה את מה שהמילה "חפץ" מקפלת, ודה וואל יודע למלל:
איך הממשי והמופשט גלומים במילה אחת,
הוא מבין כמה אומר עלינו החפץ שאנחנו בוחרים (אני תמיד משתאה לראות בסטודיו מי הולך לאיזה חפץ. מי נמשך לקערה המחוספסת, ומי נוגע בהשתוקקות בספלוני הפורצלן). את הרצון שחומד (הנה עוד מילה יפה בעברית: "שכיית חמדה").
 מבחינתי, אהבת החפצים היפים מגלמת את השמחה והיופי במפגש עם החומר,
את הסיבה שאני עולזת בעודי מטופפת במדרגות למטה אל הסטודיו כל בוקר.
נשבעת לכם.
בנקיטת חפץ.
 
Sighns & Wonders 2009 .Edmund de Waal
 
 
מזמינה אתכם לרוץ מהר ולצלול לתוך הספר.
מה שכתוב על הכריכה אמת לאמיתה, אכן יצירת מופת...
 
ועוד מזמינה אתכם להגיע ליריד הקרמיקה "נגיעות בחומר"
פסטיבל של קדרים וקרמיקאים מכל הארץ
ולא פחות - של ממששים וחומדי חפצים,
שיתקיים כבכל שנה בכפר וורדים, בחוה"מ סוכות.
אשמח מאד לפגוש אתכם שם.
 
 
 
 
 
 
 
 


 
 
 
 

יום חמישי, 26 ביולי 2012

אז מה המרקם של השמש?

אני אוהבת צורות ומרקמים כשהם מוטבעים בחומר. כל חומר. אני אוהבת חומרים שמתחפשים לחומרים אחרים, וגם כאלו שהוצאו מהקשרם.
אני אוהבת מוטיבים, צורות שחוזרות על עצמן ומופיעות שוב ושוב בדרכים שונות, בצבעים שונים, באופן מרומז ומפתיע, כמו נושא מוזיקלי ביצירה.

תמיד מחפשת אותן והעין תמיד נמשכת אליהן בכל מקום. בדרכים, בטבע, במטבח, בסטודיו. נהנית לחשוב על עצמי כעל "ציידת טקסטורות".  אני פריקית של חנויות לציוד וכלי מטבח, חנויות הכל בדולר, אריזות, ובכל מקום מוצאת את המרקם שקורא לי: יריעות פלסטיק למיניהן, רשתות, טפטים שונים. וברחובות - מוסכים, בתי מרקחת, חנויות לציוד טכני, מפעלים... בקיצור, דרום תל אביב היא בשבילי לונה פארק רוחש ומבושם.

עם כל סלידתי מפלסטיק וחיבתי לאקולוגיה, אני תמיד מוצאת לי את כל מידרכי הרגליים / מבודדי מגירות / משטחי אריזות, שרובם עשויים ונוצקים מחומרים בלתי ידידותיים בעליל.  ועל אף זאת נוצרים ביניינו קשרים חמים.






לא תמיד זוהי אהבה ממבט ראשון. לפעמים המשטח ינוח  זמן בסטודיו עד שאתן בו מבט שני ואקפיץ אותו לשולחן העבודה. פעמים אחרות יש התחלה רוויות ניצוצות, ואז משהו שם, במגע בין המרקם לחומר, לא עובד ( "זה לא אתה, זו אני"- מקפידה לסיים את זה יפה, שלא יזלגו הרבה דמעות מפלסטיק).








ובמיוחד אני אוהבת - ותמיד אהבתי - את כל מה שקשור למטבח  על כל נגזרותיו .
 הפעם הראשונה שבה התחברתי וחיברתי חומרים שונים ומרקמים שונים הייתה ב"בצלאל". אז זו עדיין הייתה מגמת צורפות המגששת את דרכה והגדרתה בין אמנות ועיצוב, בין וואן-אוף לאוף סייד. היתה זו הכיתה הראשונה שלמדה קורס כובעים. המורה היה גיל בכר, אמן תאטרון וכובען.
 הכובע שיצרתי ניסה לתת ביטוי לתקופה ההיא: הנשיות המבולבלת, הפחדים ותחושת חוסר הבטחון.
קלעתי כובע  מצמר פלדה, מלופף בחוטי פשתן המשמשים לאטימת צינורות מטבח, שזרתי ננס מתכתי לניקוי כלים, ודובדבנים מסוכרים..


מתחת למדוזה הדוקרנית והמתוקה מסתתרת תספורת קצרה ג'ינג'ית ."בצלאל" 1993.



   מאז עברו חומרים ומשטחים רבים תחת ידיי. בשנים האחרונות אני מתמקדת בחימר. אבל הטקסטורות ממשיכות ללוות אותי גם היום בסטודיו.






                                      

                                        הנה כמה ממורי הדרך שלי במצוד אחריהן:

הראשון הוא ג'ים דנבן, אמן אמריקאי, שמצייר על משטחי ענק, ביבשה ולחוף הים, בחול ובשלג, ויוצר משטחים נהדרים ועדינים במקלות ובמגרפות ובגלגלי מכונית ובטביעות רגליו.

גים דנבן מכאן



קארין אוסטברג, קרמיקאית שוודית, יוצרת משטחים של שכבות , שמתעתעים בהיותם ספק אורגניים ספק תעשייתיים. קצב וטקסטורה ביחד עם החלל ביניהם, יוצרים אובייקטים מכשפים:


קארין אוסטברג, כאן



שיבורי היא אמנות יפנית מסורתית שמתמתחה במניפולציות על חומרים - קיפול, קשרים וצבע. טיי דיי מזרחי. היפנים, כדרכם, עושים את זה באלגנטיות ובעיצוב ברמה גבוהה. תודו ש "שיבורי" נשמע מסקרן יותר...


משפחה יפנית, הפכה את המסורת לעסק משפחתי, מעודן ומעוצב לעילא


ואחרונה חביבה, CAROLINE ANDRIN,  אמנית קרמיקה שוויצרית, שעושה פרוייקטים נהדרים.
באחד מהם היא משחקת עם עצמה סימני דרך בדרכה לסטודיו, אי שם באוקספורד העיר.
בימי החורף המושלגים, היא אוספת כל מיני חפצים שהיא מוצאת ומסמנת אותם על מפה. את החפצים (כפפות וכובעים שנשכחו ונפלו לעוברי אורח) היא יוצקת בפורצלן באופנים שונים הנראים כולם כאיברי גוף פנימיים . הנה כאן.


היא יוצקת פורצלן לתוך כל מיני אביזרים בעלי טקסטורות שונות, ויוצרת מהם כלים ואובייקטים שונים. הנה סדרת הכובעים האהובה עלי -

סדרת הכובעים

קערות כובעי הים

עד הנה רשימה חלקית.


ולסיום, Golden brown,
המרקם של השמש של פעם: מבחינתי זוהי  אחת מהטקסטורות של נעורים בשנות השמונים..







                              

יום חמישי, 12 ביולי 2012

הכלה וצייד הפרפרים, הצעת הגשה אלטרנטיבית.


על הסף.
אז אהוב אותי גם בכפות ידייך וגם בליבך.
יש בי מוסים, סנאים, ארנבות, יש בי תותים ופטל.
אורנים אדומי חזה לא יפלו על שמיכת המוך הלחה,
לא יכולו לבניית אוניות של קטל,

( סיוון בסקין, מכאן )

***
עונת החתונות בעיצומה.
כולן רוצות להיות לבנות וזוהרות.
הנה אלטרנטיבה צוננת ,
שלא לאמר מטרידה לתפארת..
ריי קוואקובו, המייסדת והמעצבת של בית האופנה  קום דה גארסון, שאני מאד אוהבת,
הציגה בדרכה הגאונית  כלות בניחוח של פעם, עטופות פרחים ותחרה -
אך עם זאת  בכולן יש משהו מבשר אלימות, לוחמני ומתריס.
הפרחים הם פרחי פלסטיק והפנים מסכת מוות לבנה.
הכלות הקריפיות, טים ברטוניות שלה,
במראה שעשוי מקרעי תחרות ובדי עילית,
מתכתב ומתפרע עם המראה הוויקטוריאני, האצילי, הנכון.
קוואקובו, כדרכה בבדים, מרכיבה אסתטיקה של דלות,
נותנת בהם נפח וצורה יוצאי דופן.
דרך טקסטורות שבהן בולט הדהוי, המשומש, שאינו סימטרי,
היא יוצרת סיפור שיש בו רגש ותנועה.
(והתרסה, שבירת מוסכמות וצורה, תעוזה, ביקורת,
ועשייה רב תחומית כל הזמן - קום דה גרסון, ובעברית: "כמו הבנים"...)

על המסלול, Fall 2005 Ready-to-Wear :









כל התמונות מכאן


ולי דווקא לא הייתה שום פנטזיה לבנה.
ובכל זאת התחתנתי פעמיים - עם אותו איש:
בפעם הראשונה בהריון עם תאומים בבטן ובלי נציג רשמי של הרשויות
ובפעם השנייה - קום איל פו (ובעברית: "כמו שצריך"), עם תאומים בני ארבע שמחזיקים לנו ביד
ועוד אחת, שלישית, בבטן.

אז אם גם אתם מוזמנים לחתונה,
ורוצים לשמח חתן וכלה, אבל לא בדרך קונבנציונלית
אלא עם משהו אישי, אלטרנטיבי,
כזה שיישאר, שלא כדרכם של צ'קים
אתם מוזמנים לבדוק גם אצלי.
למשל -



קדירה לאפייה בתנור, ארוחה משובחת במינימום השקעה ומקסימום תשבחות.




ספלים אישיים לקפה או לתה של בוקר
 
אפשר בשילוב עם קנקן גדול
וסט של קערות הגשה בגדלים שונים..
ומה עם תבנית אפייה לעוגה או ללחם מפנק?


אתם מוזמנים ליצור קשר דרך דף הפייסבוק שלי,
 שם גם תוכלו לראות תמונות נוספות,
או בטלפון-
0524703071
אשמח לעזור לכם למצוא מתנת חתונה נהדרת..

בסימן טוב ובמזל טוב,
קיץ קריר..



יום חמישי, 28 ביוני 2012

איך קרנף מנצנץ, או שיחות סלון.

סלון השפויות.
כך אנחנו קוראות לעצמינו.

ארבע יוצרות ,עובדות בחומר, כל אחת בדרכה שלה.

נפגשנו לפני שנתיים וחצי בסמפוזיון הקרמיקה בתל חי.
(מסתבר שלעמוד על במה ולעבוד מול קהל , גם אם הוא שבוי,
דורש כריזמה ויכולת תקשורתית מסויימת,
מה שלא היה לאמנים האורחים ד'אז,
כך שרוב הזמן בילינו בשיחות ודיונים.)
בסוף הסימפוזיון, הבנו שנוצר פה דבר מה שכולנו רצינו להמשיך בו.

אנחנו נפגשות פעם בכמה חודשים, ל"יום השתלמות" אמנותי:
תערוכות , מוזיאונים, צחוקים ושיחות ארוכות אל תוך היין,
בית, בעל, משפחה , וכמובן,
יצירה, יצירה, יצירה-
כל אחת מספרת על העבודה שלה כרגע בסטודיו.
מתייעצות ובודקות ביחד עניינים טכנולוגיים,
עיצוביים וקונספטואליים , כל אחת ויצירתה.

שואלות שאלות על אמנות,עיצוב,
תהליכים, ועלינו כנשים בעולם הזה.
מקשיבות ומחזקות זו את זו,
מאירות ומבהירות,
יוצרות מרחב של תמיכה .
בשבוע שעבר ביקרנו בתל אביב.
קפה ארוך  והמון שיחות של בוקר,
ואחריו היישר אל המוזיאון המחודש.

שתי תערוכות משובחות:
"צפיפות החומר"- אמנות הודית עכשווית.
התזזית, הצבע, העומס והקוטביות בהודו,
הריבוי, המסורת מול הקידמה ותוצרייה,
הקדוש מול המעוקר מתוכן,
באו כולם לידי ביטוי בתערוכה....
הרגשתי שאני נוגעת בזמן ההוא של הודו,
ועם זאת גם בי היום, כאדם בוגר החי פה בארץ,
על כל ההתלבטיויות והקשיים של צריכה וקדמה וזהות ,
הקרוב אלי והשונה ממני..

אהבתי במיוחד שתי עבודות.
 הראשונה , של האמנית סאקשי גופטה.
(כידוע יש מלאן גופטאים בהודו. שלושה מהם מוצגים בתערוכה)
היא בת 34. מלקטת שאריות של חלקי מתכת ופסולת ממפעלים. ברגים, מחברים, גלגלי שיניים, רשתות, (אין פלא שנכבשתי) , ומשתמשת בהם כדי ליצור משטח עוצר נשימה,  קל וכבד בעת ובעונה אחת, פאטרן של תנועה שדממה, קידמה שהחלידה ונזנחה מאחור..






השנייה היא של שילפה גופטה, אמנית גם היא, שיצרה מיצב מולטי מדיה. צללים, דמויות המבקרים בחלל מוקרנות על הבד, ואז ,ספק נעטפות , ספק נרדפות, ספק טוות חוטים בעצמן לערימות של פסולת שיורדת אליהן מלמעלה...מפתיע ומצחיק ומעורר הרבה שאלות לגבי צריכה ותרבות הצריכה..



ואלו אנו מתחילות לטבוע בפסולת

מסתבר שהאמנות ההודית מוכרת ומוכרת הייטב בעולם, ואספנים ומוזיאונים רבים רוכשים אותה..


תערוכה מומלצת נוספת, באגף העיצוב, שתי קומות וסחרחורת משם (הוריי וצ'פחה לפרסטון..),
פגשנו את שירלי בר אמוץ, אמנית, צורפת , זוכת פרס אנדי לעיצוב 2012.
 עבודותייה יפהייפיות, מפחידות, מסתוריות ומרתקות את העין ואת הלב.

בעלי חיים שלא מפה, אקזוטיים, כרוכים - לכודים בתוך קברט סיוטי של חומרים פלסטיים, "נמוכים", זולים, מנצנצים, משקרים הוד והדר, שקפאו סביבם ולכדו אותם.
הם נקשרים, נעטפים, ממוסמרים, נקברים וטובעים בהם.
חיבור בין הטפלון לאבנים הטובות והזהב,
תחושת המצוקה אל מול ה"פרחיות" של החומרים,
החיות האלו מקרינות  קסם, מסתורין רחוק וזר,
משהו שאי אפשר באמת לגעת בו, אך תמיד יישאר כמיהת לב.

ההעמדה של הפסלים- תכשיטים מצויינת .
הם מוצגים בתוך אקווריום גדול, קר,שגם הוא מבודד אותם וכולא אותם, אך עם זאת ,בדרך מסויימת, מאפשר להם מעיין חופש, חלל פתוח להתקיים בו. מאד מאד אהבתי.

ככה קרנף מנצנץ



דבריה של שירלי על מה זה תכשיט? (מתוך ראיון בגלריה הארץ)
          
"זה פסל שאתה כל כך רוצה לגעת בו, אתה רוצה ללכת אתו לכל מקום. אתה רוצה לחמוד אותו, להחזיק אותו ביד, להפוך אותו, להרגיש את המשקל שלו, את החומר שלו. את זה אין בפיסול: פסל מוצב בחלל. תכשיט אתה יכול לקחת אתך לכל מקום, בעצם זה שאתה עונד אותו אתה אומר משהו על עצמך. מישהו אמר לי פעם שלא כל אחד יכול לקנות כל תכשיט. כשאספנים קונים פסל הם שמים אותו באוסף, בבית או במחסן. כשהם קונים תכשיט וצריכים או רוצים לענוד אותו, הם יוצאים באקט של אמירה".

               אני אשמח עד מאד לענוד את אחת מהסיכות שלה...



                      את היום שלנו המשכנו במסעדה החדשה והמצויינת דליקטסן  ביהודה הלוי.

                                                     אחח...כמה יפה וטעים ומפנק.

טירמיסו מצויין. ואני לא אוהבת בדרך כלל טירמיסו.

בשעות הערב הגענו לבית בנימיני, לפתיחת התערוכה החדשה  DO  , שיתוף פעולה של עירית אבא,
והמעצבים עמי דרך ודב גנשרוא.
אהבתי מאד את הדו שיח שנוצר בינהם, בין עבודת היד לתעשייתי. הכלים התעשייתיים הפרוסים בדיוק רב , לבין העבודה החופשית של עירית, שיוצרת מעיין  מתווה חיצוני ,קליפה מסומנת של כד.
דיבור על "בפנוכו" , פנים וחוץ, גילוי ומשמעותו, ומהות הכלי. מקסים.

מבט מתוך הגלריה על הרחוב .כמה יפה הערבוב.(צילום:הדס תמיר)

הבית החדש לאמנות הקרמיקה חגג שנה- "מה? כבר? איך הוא גדל והתפתח..נראה בוגר לגילו, רואים עליו שהוא משהו מיוחד..."
המקום חדש אך כאילו היה שם תמיד. מרחב  שהוא בית לאמני הקרמיקה, וחלל תצוגה אינטימי ויפה.


                                      אז זה היה היום שהיה. מלא וממלא.
                                תודה רבה לעיר תל אביב שלעולם אינה מכזיבה
                                               ולבנות הסלון הנהדרות:
                                       ביני נאוררונית ברנגה, ואפרת איל.

יום שבת, 23 ביוני 2012

תחת שמי טוסקנה ,או להפריח את השממה..



לא מזמן,
בשעה שכל העם לבש לבן, והתקשט בעלעלים ובחציר,
מילא אסמיו  ויקביו,
שחנו לנו אני ובנזוגי ,
בין גבעות, עמקים מפלים וכרמים מוריקים
וגמענו יין.

נסיעת הפתעה ליומולדתי, התאחרה והתמזגה לה באלגנטיות עם יום נישואין
(שבדרך כלל נשכח לחלוטין ע"י הנפשות הפועלות).

***
 
תחת שמי טוסקנה.
חמישה ימים.
הוא ואני לבד.



 
בלי תוכניות מוגדרות,
בלי מקומות לינה ידועים מראש,
בלי ג'י פי אס.



                                                   
אביב חלומי.
צהובים וסגולים, אינסופ גוונים של ירוק,
קידה ולוונדר. אור רך ופתוח.



                                                              
כבישים צדדיים, נחלים,
כרמים ועוד כרמים
כפר קטן על ההר.




             
מסעדה פתוחה אל הנוף,
ורדים מטפסות על השער,
החושים נפתחים אל המתיקות.

                                    





יין ועוד יין ועוד יין
ברונלו וקסטלו ומונטפלצ'יאנו
קפוצ'ינו ובלסמיקו,
סחתייניסימו..

***



צהריים מאוחר ומפתיע בקסטלו
הדואומו בסיינה
וחברים חדשים לאוסף כלי העבודה שלי-


 

***

ואז חוזרים. מנמיכים עוף מעל שמי הארץ.
אפור, מהביל, קולני.

מתחילה להפריח את השממה...