יום ראשון, 22 באפריל 2012

וואלס עם השיר (או: פוסט יומולדת)

היום יומולדת. 44.
כבר היה לי פוסט מוכן לפירסום שעניינו היה מספרים , והוואלס שאני רוקדת איתם ( וואן טו טרי...)
והגיל הזה שאני מתכבדת להיות בו וכמה אני מחוברת למספר הזה,
ואיזו נינוחות ושמחה גדולה והכרת תודה אני חשה בו.
והנה אני מוצאת את עצמי , יומיים לפני, בחוסר נחת , חוסר שביעות רצון וכמיהה משתקת לא לצאת מהמיטה.
הפוסט שכתבתי נראה קהה ומזוייף, הבית נראה מבולגן ומלא אבק, העבודה בסטודיו לא מתקדמת,
כל העולם קם נגדי וזועק "גוועלד"....
רציתי לספר שהנה אני בת 44 וכל כך אוהבת את המספר הזה,
שעוד שנה עברה ואני חכמה יותר, שלמה יותר, מקבלת את עצמי כמו שאני,
והנה ,ברגע אחד, אני שורה במין ג'קוזי מהביל של סימני שאלה, בלי דבר להאחז בו.

זה מפתיע אותי תמיד מחדש, התלות בדבר מה חיצוני שיתן לי אישור, או סיבה להרגיש אהובה,
קיימת, ראויה.  אדם, או רעיון, או תואר, שיהיו למגדלור אליו אני צועדת מעדנות..

כל הבוקר מרגישה  את הבכי מתדפק על הגרון וסיפי העיניים.

 ***
מסיעה את בתי לנהריה.
(תמיד אנחנו נוסעות באוטו ומנסות לשיר ביחד ולמצוא הרמוניות וקול שני לכל מיני שירים. בדרך כלל רונה קינן ומאיר אריאל שאוהבות שתינו).
אני נוהגת ומחניקה דמעות. ואז היא מציעה לי:
"אמא, אולי נעשה קולות ל'מודה אני' של מאיר אריאל?"
כמו פרי שנחצה בבת אחת לשניים, יכולתי לראות את החלק שבי שמסרב, שרוצה להישאר מכורבל בעצב ובתחושת חוסר האונים, ואת החלק האחר, שמרים ראש ומברך על ההזדמנות.

***

שרנו.
בכוונה ובזיופים ובצחוקים.
אני שרה ודומעת, בהתחלה יורדות עוד הדמעות של הבכי מקודם.
אחר כך בוכה מתוך מקום של הכרת תודה, על המלאכית המתבגרת שלי,
ועל ההבנה, דקיקה ומלטפת כמו משי,
כי בגרעין הפרי דבר לא השתנה, דבר לא צריך תיקון...

***

"מודה אני
לפניך ולך
על כל החסד והאמת
והטובה והרעה והטובה
שעשית עמדי
ועם ביתי
ועם קרובי וידידי ועם בני עמי
ועם ארצי, ועם כל העולם והאדם
אשר בראת".

 ***
אני כותבת ותוהה אם הדברים האלה בכלל ראויים להיכתב בבלוג. תכננתי שכולו יהיה עיצוב ויופי ומחשבות מהסטודיו, והנה נכנסים בהפתעה גם הבית, והאוטו, והחיים בכלל. ואני מתלבטת בין לגלות ולחשוף לבין להסתיר ולכסות. כמו בתהליך העבודה. כמו עם אנשים. כמו בחיים.

***
יש מספרים שמשמחים אותי ללא סיבה, כמו 23. ויש מספרים בלתי נסבלים, כמו 43.
כל השנה האחרונה , אם היו שואלים אותי לגילי, כך הייתי אמורה לענות. אבל לא יכולתי.
היום אני חוגגת את יום ההולדת ה-44 שלי.
אני אוהבת את המספר הזה.

ולפתע, בעוד אני כותבת, אני מרגישה שיש סינכרון מענג בין הכתר הזה, המספר,לבין תחושת הדיוק הפנימית, תחושת הבית והאיזון שיש לי עם הגוף שנולדתי לתוכו, הנשמה המתארחת בו,
היצירה והעבודה בסטודיו וכמובן המשפחה האהובה שלי.
והכרת תודה ,כמובן, על כל הטוב שאני מוקפת בו. המשפחה, החברות הנהדרות,
החימר שמלמד אותי על עצמי ומחייה אותי כל הזמן.

וזה מה שאני אשיר בעליצות ובתבונה וללא כל זיופים, בעוד עשרים שנה בדיוק:












יום חמישי, 5 באפריל 2012

על מה אני פוסחת...

ערב פסח.
כולם מדברים על ניקוי.
כולן עושות פסח. עם הילדים ,כמובן... מוציאות, מרעננות, מאווררות ,נפטרות ממה שאין בו צורך,
עושות חלונות, ארונות, פאנלים, אבק, טוב טוב את התנור, מאחורי המקרר, וגם למעלה על המדפים העליונים שכבר שנה לא העבירו שם סמרטוט..
ורק אני עושה מכירות...
הילדים שלי לא ממש מכירים את הביטוי "לעשות פסח". כלומר תאורטית כן, הם יודעים שזה קיים,
כמו למשל "זוהר הקוטב" באלסקה..
הבית שלי, על רצפת העץ שלו, (שאף פעם, מימיה, מעצם הגדרתה לא חשה מהי ספונג'ה כהילכתה.)
על קירותיו עטויי השריטות, על מדפי הספרים המאובקים שלו, וחלונותיו הבלגיים בעלי הדופן הכפולה והמעורפלת,
הבית שלי זע בחוסר נוחות אביבית, מתעטש מפאת פריחת האלונים שחודרת אליו מכל כיוון, וממצמץ באין-תריסיו לעברי בשאלת מיליון הדולר: עד מתי, מיכל ? עד מתי?

ואני עונה לו, במילותיה האלמותיות של לאה גולגברג, מתוך סופו של שירה העצוב לאין עומק ,"מחר":

הָה, מָה טוֹב לוֹ לְשָׁב מִנֵּכָר
מָחָר, שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי,
מָחָר שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי,
אוּלַי- מָחָר.


אני עצמי נכנסתי לתהליך ניקוי (בלשון הבריאותניים: ניקוי כבד אביבי) , ופוסחת על כל מה שאינו ירוק..

רק ירוק, לאכול לפי צבעי הקשת



הסטודיו , לעומת זאת, זוכה לנחת ידי לפחות שלוש פעמים בשנה,לקראת מכירות גדולות.
ואיכשהו, המעבר הזה  אצלי בין עליונים ותחתונים, בין הבית לבין הסטודיו, בא לידי ביטוי גם כאן-

אני ששה ועולצת לנקות את הסטודיו כחרוסת אלי שולחן הפסח. תהליך הזיכוך הפנימי שקורה בנקיונות,
מתרחש בעוצמה בעיקר בזמן ניקוי הסטודיו. ואני שואלת את עצמי מדוע..
האם מפני שאני יותר נוכחת כשאני בסטודיו , יוצרת , מתמלאת חיות? לאלוהי האקונומיקה פתרונים..

הפעם הגדלתי ועשיתי. החלטתי לעשות סדר בדרך בה אני עושה נסיונות. פיניתי החוצה את כל השברים, הכלים הסדוקים, ריבוא קופסאות מלאות גלילים בצבעים שונים טבולים בנסיונות גלזורה לא מתויקים וחסרי תוחלת. הכנתי מראש מלבנים עם טקסטורות וחור לתלייה. מאחורי כל אחד פרטי הגלזורה שבה נטבל. מקווה שזה עוד צעד בדרך הלבנים הצהובות..



וכמובן-
ניקיתי את כל האבק הרב, טאטאתי (עם מסכה!), הברקתי חלונות, ושטפתי, עם מלא מים!!!

יכולתי לשמוע את הכלים על המדפים מתמוגגים ברוב לבנוניותם...

אז עכשיו, אחרי הנקיונות, המכירות , ממש רגע לפני, מאחלת לעצמי ימים פשוטים ובהירים,
 שאשכיל תמיד לפסוח על מה שנכון לי לאותו הרגע, ולברך ולשמוח  על הבחירות שלי קטנות כגדולות..




ולכולם,
אביב נהדר ומלא ניחוחות
חברותא מפנקת סביב לשולחן
ולב שמח.