היום יומולדת. 44.
כבר היה לי פוסט מוכן לפירסום שעניינו היה מספרים , והוואלס שאני רוקדת איתם ( וואן טו טרי...)
והגיל הזה שאני מתכבדת להיות בו וכמה אני מחוברת למספר הזה,
ואיזו נינוחות ושמחה גדולה והכרת תודה אני חשה בו.
והנה אני מוצאת את עצמי , יומיים לפני, בחוסר נחת , חוסר שביעות רצון וכמיהה משתקת לא לצאת מהמיטה.
הפוסט שכתבתי נראה קהה ומזוייף, הבית נראה מבולגן ומלא אבק, העבודה בסטודיו לא מתקדמת,
כל העולם קם נגדי וזועק "גוועלד"....
רציתי לספר שהנה אני בת 44 וכל כך אוהבת את המספר הזה,
שעוד שנה עברה ואני חכמה יותר, שלמה יותר, מקבלת את עצמי כמו שאני,
והנה ,ברגע אחד, אני שורה במין ג'קוזי מהביל של סימני שאלה, בלי דבר להאחז בו.
זה מפתיע אותי תמיד מחדש, התלות בדבר מה חיצוני שיתן לי אישור, או סיבה להרגיש אהובה,
קיימת, ראויה. אדם, או רעיון, או תואר, שיהיו למגדלור אליו אני צועדת מעדנות..
כל הבוקר מרגישה את הבכי מתדפק על הגרון וסיפי העיניים.
***
מסיעה את בתי לנהריה.
(תמיד אנחנו נוסעות באוטו ומנסות לשיר ביחד ולמצוא הרמוניות וקול שני לכל מיני שירים. בדרך כלל רונה קינן ומאיר אריאל שאוהבות שתינו).
אני נוהגת ומחניקה דמעות. ואז היא מציעה לי:
"אמא, אולי נעשה קולות ל'מודה אני' של מאיר אריאל?"
כמו פרי שנחצה בבת אחת לשניים, יכולתי לראות את החלק שבי שמסרב, שרוצה להישאר מכורבל בעצב ובתחושת חוסר האונים, ואת החלק האחר, שמרים ראש ומברך על ההזדמנות.
***
שרנו.
בכוונה ובזיופים ובצחוקים.
אני שרה ודומעת, בהתחלה יורדות עוד הדמעות של הבכי מקודם.
אחר כך בוכה מתוך מקום של הכרת תודה, על המלאכית המתבגרת שלי,
ועל ההבנה, דקיקה ומלטפת כמו משי,
כי בגרעין הפרי דבר לא השתנה, דבר לא צריך תיקון...
***
"מודה אני
לפניך ולך
על כל החסד והאמת
והטובה והרעה והטובה
שעשית עמדי
ועם ביתי
ועם קרובי וידידי ועם בני עמי
ועם ארצי, ועם כל העולם והאדם
אשר בראת".
***
אני כותבת ותוהה אם הדברים האלה בכלל ראויים להיכתב בבלוג. תכננתי שכולו יהיה עיצוב ויופי ומחשבות מהסטודיו, והנה נכנסים בהפתעה גם הבית, והאוטו, והחיים בכלל. ואני מתלבטת בין לגלות ולחשוף לבין להסתיר ולכסות. כמו בתהליך העבודה. כמו עם אנשים. כמו בחיים.
***
יש מספרים שמשמחים אותי ללא סיבה, כמו 23. ויש מספרים בלתי נסבלים, כמו 43.
כל השנה האחרונה , אם היו שואלים אותי לגילי, כך הייתי אמורה לענות. אבל לא יכולתי.
היום אני חוגגת את יום ההולדת ה-44 שלי.
אני אוהבת את המספר הזה.
ולפתע, בעוד אני כותבת, אני מרגישה שיש סינכרון מענג בין הכתר הזה, המספר,לבין תחושת הדיוק הפנימית, תחושת הבית והאיזון שיש לי עם הגוף שנולדתי לתוכו, הנשמה המתארחת בו,
היצירה והעבודה בסטודיו וכמובן המשפחה האהובה שלי.
והכרת תודה ,כמובן, על כל הטוב שאני מוקפת בו. המשפחה, החברות הנהדרות,
החימר שמלמד אותי על עצמי ומחייה אותי כל הזמן.
וזה מה שאני אשיר בעליצות ובתבונה וללא כל זיופים, בעוד עשרים שנה בדיוק:
כבר היה לי פוסט מוכן לפירסום שעניינו היה מספרים , והוואלס שאני רוקדת איתם ( וואן טו טרי...)
והגיל הזה שאני מתכבדת להיות בו וכמה אני מחוברת למספר הזה,
ואיזו נינוחות ושמחה גדולה והכרת תודה אני חשה בו.
והנה אני מוצאת את עצמי , יומיים לפני, בחוסר נחת , חוסר שביעות רצון וכמיהה משתקת לא לצאת מהמיטה.
הפוסט שכתבתי נראה קהה ומזוייף, הבית נראה מבולגן ומלא אבק, העבודה בסטודיו לא מתקדמת,
כל העולם קם נגדי וזועק "גוועלד"....
רציתי לספר שהנה אני בת 44 וכל כך אוהבת את המספר הזה,
שעוד שנה עברה ואני חכמה יותר, שלמה יותר, מקבלת את עצמי כמו שאני,
והנה ,ברגע אחד, אני שורה במין ג'קוזי מהביל של סימני שאלה, בלי דבר להאחז בו.
זה מפתיע אותי תמיד מחדש, התלות בדבר מה חיצוני שיתן לי אישור, או סיבה להרגיש אהובה,
קיימת, ראויה. אדם, או רעיון, או תואר, שיהיו למגדלור אליו אני צועדת מעדנות..
כל הבוקר מרגישה את הבכי מתדפק על הגרון וסיפי העיניים.
***
מסיעה את בתי לנהריה.
(תמיד אנחנו נוסעות באוטו ומנסות לשיר ביחד ולמצוא הרמוניות וקול שני לכל מיני שירים. בדרך כלל רונה קינן ומאיר אריאל שאוהבות שתינו).
אני נוהגת ומחניקה דמעות. ואז היא מציעה לי:
"אמא, אולי נעשה קולות ל'מודה אני' של מאיר אריאל?"
כמו פרי שנחצה בבת אחת לשניים, יכולתי לראות את החלק שבי שמסרב, שרוצה להישאר מכורבל בעצב ובתחושת חוסר האונים, ואת החלק האחר, שמרים ראש ומברך על ההזדמנות.
***
שרנו.
בכוונה ובזיופים ובצחוקים.
אני שרה ודומעת, בהתחלה יורדות עוד הדמעות של הבכי מקודם.
אחר כך בוכה מתוך מקום של הכרת תודה, על המלאכית המתבגרת שלי,
ועל ההבנה, דקיקה ומלטפת כמו משי,
כי בגרעין הפרי דבר לא השתנה, דבר לא צריך תיקון...
***
"מודה אני
לפניך ולך
על כל החסד והאמת
והטובה והרעה והטובה
שעשית עמדי
ועם ביתי
ועם קרובי וידידי ועם בני עמי
ועם ארצי, ועם כל העולם והאדם
אשר בראת".
***
אני כותבת ותוהה אם הדברים האלה בכלל ראויים להיכתב בבלוג. תכננתי שכולו יהיה עיצוב ויופי ומחשבות מהסטודיו, והנה נכנסים בהפתעה גם הבית, והאוטו, והחיים בכלל. ואני מתלבטת בין לגלות ולחשוף לבין להסתיר ולכסות. כמו בתהליך העבודה. כמו עם אנשים. כמו בחיים.
***
יש מספרים שמשמחים אותי ללא סיבה, כמו 23. ויש מספרים בלתי נסבלים, כמו 43.
כל השנה האחרונה , אם היו שואלים אותי לגילי, כך הייתי אמורה לענות. אבל לא יכולתי.
היום אני חוגגת את יום ההולדת ה-44 שלי.
אני אוהבת את המספר הזה.
ולפתע, בעוד אני כותבת, אני מרגישה שיש סינכרון מענג בין הכתר הזה, המספר,לבין תחושת הדיוק הפנימית, תחושת הבית והאיזון שיש לי עם הגוף שנולדתי לתוכו, הנשמה המתארחת בו,
היצירה והעבודה בסטודיו וכמובן המשפחה האהובה שלי.
והכרת תודה ,כמובן, על כל הטוב שאני מוקפת בו. המשפחה, החברות הנהדרות,
החימר שמלמד אותי על עצמי ומחייה אותי כל הזמן.
וזה מה שאני אשיר בעליצות ובתבונה וללא כל זיופים, בעוד עשרים שנה בדיוק: