יום שלישי, 10 בדצמבר 2013

שיר אשיר בגשם- כמה מילים על סמפוזיון תל חי.



Tony Marsh - Radiance and Abundance Vessel no 3.


חנוכה, חורף, גשם, קרעי עננים זוהרים.
שוב מתאספת בתל חי קהילה של אוהבי הקרמיקה .
אמנים, מעצבים, פסלים, קדרים
מגיעים מכל הארץ להתחבר ביחד , לשמוע, להפגש,
לצאת מתוך הסטודיו
ולהיות ביחד.
 שלושה אמנים אורחים הגיעו השנה לכנס.

Nicholas Arroyave Portela אמן בריטי, קדר, עובד על האבניים ומעצב כלים גדולים
ונותן בהם סימנים, מנפח פנימה והחוצה עם הידיים  והאצבעות.
 
 
 
ניקולאס הדגים וסיפר והראה כיצד הוא בונה את הכלי על האבניים, לאט לאט, גבוה גבוה ודקיק דקיק.
 

 

 הוא מנסה לתת לכלי תחושה של בד, או עור
להתחקות אחרי קו שבתנועה, כמו ברישום גוף.
 
 
אורחת נוספת - Frances Doherty
או כמו שאפשר ישר לראות, סידני לאופר העולה מן החומר. 
 

 
 
 
 
פרנסיס מפסלת פרחים וצמחים בגדלים שונים,
שהבריטים אוהבים לקנות ולשים בגינותיהם.
היא מחלקת את זמנה בין ברייטון לצרפת, מדלגת מעל התעלה בסופי שבוע,
ממלאת את חייה בצבע ובהומור בריטי.
גירלס ג'אסט וואנה הב פאן.
(אני יודעת שאני חוזרת על עצמי, אבל זה חזק ממני...)
 
  
 
ואחרון, גבוה וחכם- Tony marsh


 

  
 
 
 
 
          
 
 
 
 
 
 
טוני עובד הרבה על האבניים ויוצר אובייקטים רבים , מופשטים  או קונקרטיים
אותם הוא מצרף לתוך מיכלים גדולים.בשנים האחרונות הוא מחורר את הכלים שלו (בטכניקה סודית שלא חלק איתנו בסימפו....)
ממש בתום לימודיו , לפני כשלושים וחמש שנה, הוא שהה ביפן שלוש שנים תמימות , ועבד אצל מאסטר יפני ,בלי לעזוב ולו פעם אחת ולבקר במערב.
שלוש שנים ישב מבוקר עד ערב והכין כלים על אבניים שצריך לסובב עם הרגל.
לא טייל, לא צילם, רק עבד.
כשחזר לאר"הב, ביקש לקחת איתו את כל מה שלמד, אבל לעשות משהו לגמרי אחר, שלו.
מאז הוא יוצר, חוקר, ומלמד באותו המקום 25 שנה.
היצירה שלו היא מאד אינטואיטיבית מצד אחד ומצד שני מאד מחויבת למסורת הקראמית.
 
 
 
ביום האחרון יושבים שלושת האמנים על במה אחת ,יוצרים ומשוחחים בינהם ועם הקהל.
 
 
 
אני מאד אוהבת להשאר ולהקשיב.
משהו נפתח ומשתחרר בינהם ,
נשאלות השאלות החשובות והמשמעותיות על יצירה, שיווק, מכירות, השראה...
על מקומה של הקרמיקה בשדה האמנותי, 
המחויבות לחומר, 
על החיפוש  וההתפתחות של הדרך בה כל אחד הולך.
 
ועוד בסמפוזיון- אנשים, חברים, שיחות עומק על החיים בתוך ומחוץ לסטודיו,
קיטורים וצחוקים, החלפות מבטים בעיניים נוצצות עם אלו שחולקים את אותה האהבה לחומר.
 
***
 
במקביל לסמפוזיון מתקיימת תערוכה .
השנה הנושא היה-
הפינה שלי בשלוש עבודות.
 
(פתיחת סוגריים ארוכים ומשמעותיים-
עוד לפני שטסתי ליפן,
 פינטזתי מה אכין לתערוכה הזו.
מיפן חזרתי לפני חודשיים וחצי,
ובסטודיו שוב דבר חדש עדיין לא נוצר.
אולי כי החיים והכוחות שהם מבקשים כרגע, אולי כי חוויית יפן דורשת
תהליך אינקובציה ארוך מששיערתי)
 
לא חשבתי שאביא משהו לתערוכה,
אבל ברגע האחרון ,
שלפתי מהמדף שלושה כלים,
ויצרתי תצוגה לה קראתי - מתווה זמני.
כי כך כרגע, זה מה שיש.
הכלים שלי על בסיס מה שבאתי איתו מיפן, החומרי והאסתטי.
אני בין לבין,
שטופת רעיונות שעוד לא יצאו אל הפועל,
ארוגה עדיין , כמו בתוך קוקון, בקסם ההוא שאינו משחרר,
מסתחררת לאט לאט פנימה, בפעימה חרישית אך בטוחה ,
אל תוך הליבה המתחדשת שלי.
 
 
 
 
נראה כמו טקס תה, לא?
 
 
מכאן מתבקש שאסיים לכתוב כבר את הפוסט על יפן. 
מכאן מתבקש שיר ( הייקו, אלא מה?) בגשם,
מתווה זמני לתחושותיי-
 
כֹּה רָב הַשֶּׁלֶג
שֶׁלֹּא נִשְׁאַר מָקוֹם
לְהִתְבּוֹנֵן בְּשֶׁלֶג.
 
(אנון)
 
 
 
 

יום שני, 9 בספטמבר 2013

ביג אין ג'אפאן




כְּדֵי לְהַכִּיר אֶת פִּרְחֵי הַשְּׁזִיף
אַתָּה זָקוּק לְלִבְךָ
וּלְאַפְּךָ.

 אונטסורה, 1660-1738

***
זה קורה, באמת קורה.
מחר, בשעת לילה, אני טסה ליפן.
כל כך הרבה זמן  אני חולמת לנסוע.
כל כך הרבה זמן יודעת שיום אחד יבוא וזה יקרה...
 
 
ובכל זאת, בפנים, קול דממה.
 אני שואלת את עצמי-
 היי, הנה התאריך מתקרב, מוחשי,
 הנה את נותנת לעצמך את הזמן לעצמך , לבד , הנה ילדה גדולה שמגשימה חלום-
למה לעזאזל אני לגמרי לא מתרגשת?
 איך זה שאני לא הולכת על עננים?
יותר מזה-
אני רואה איך העננים הופכים כבדים , הולכים ושוקעים
אני רואה את הפיח שנדבק להם לקצוות ואת הערפל שהם הופכים להיות על פני האדמה..
 
אולי כי כרונוס היה לגמרי מטורלל בחודש האחרון וזימן לנו את תחילת שנת הלימודים יחד עם מכירות ראש השנה, וארס החליט שזה הזמן לנשוף רוחות מלחמה מן המזרח, ועוד כמה אלים למעלה מעקמים את האף אל מול ההיבריס הזה שלי- "באמת, איך פתאום לוקחת בת אדם פשוטה זו שבועיים ימים לבדה בארץ השמש העולה, כיצד היא מעזה..?"
 
 אולי כי זה רק לשבועיים, וכי אני לא אספיק כלום וכבר ייגמר, כי אולי לא יקרה שם ה-דבר שאני רוצה שיקרה שם ( מה זה? אין לי מושג..), כי אחר כך אני חוזרת לחיים , לשגרה ( ואני קרועה על השגרה שלי),
 כי לפעמים חלומות מתגשמים
ומכיוון שטיפחתי וניפחתי את החלום שלי לאורך השנים,
אני כנראה מפחדת שהוא עלול להתפוצץ לי בפרצוף בשל אלף ואחת סיבות אפשריות..
 
 
אבל אני גם זוכרת-
 העזתי, קבעתי, אפשרתי לעצמי.
ואני כל כך שמחה וגאה בי על ההחלטה הזו.
 
כבר שנים אני מתנועעת בלחש סביב היפניות המרהיבה- מאופקת,
אוהבת הסדר שבתוכי נכבשת על ידי הארגון, הנקיון והיעילות והמקצועיות המושלמת בכל תחום, שהיא חלק עמוק מהמסורת  שלהם,
ועם זאת, המחפשת שבי, כמהה אל המסתורין , אל ההתערבות של כוחות  הטבע ביצירה ובמהלך החיים כמו שהם באים לידי ביטוי באמנות ובאסטתיקה שלהם.
 
כל היופי שבצימצום.
 בשירת ההייקו, בכלים, בגנים.
 
השתיקה, הריק, הפליאה,
 בשירת ההייקו, בכלים, בגנים.
 
 
 והארכיטקטורה, והבגדים  והמקדשים והאנשים והאוכל והטבע.....
שבועיים בקיוטו .
זה באמת קורה לי.
 
 
 ***
 
לפני כארבעה חודשים פנתה אלי איילת לנדאו
מהבלוג "lula"
ובקשה לראיין אותי לפוסט שעניינו יפן.
אף שהייתי ז'פוניסטית מאז ומתמיד,
לא חשבתי שההשפעה נכרת בכלים שיצרתי.
והייתי מאד שמחה ומופתעת.
הנה מה שסיפרתי , אז , מזמן לא מזמן לאיילת-

 "...הרומן שלי עם יפן הוא רומן פנטזיה.


לא הייתי ביפן, אבל בטוח שעוד אהיה.


וחלק ממני כבר שם: בעיקר החלק שלש ויוצר ומעצב.


אני אוהבת את העדינות. את האיפוק. את הנכונות לשאת את הלא מושלם.


לא במקרה בפוסט הראשון בבלוג שלי כתבתי על האמנות היפנית.


יש לי עוד דרך ארוכה ללמוד את כל אלו, אבל איך אומרים ביפן?  הדרך היא המטרה..

 

ואני בכלל באתי ממקום כל כך אחר: מערימות החציר בקיבוץ. מחיפוש גרוטאות מעניינות בערימות הג'אנק מאחורי המוסך.
מהים שלחופו גדלתי, שאוסף חפצים ואנשים ופולט אותם אחרים לגמרי.


אני אוהבת את החומר ואת מה שהזמן מטביע בו. את הדרך שבה הוא משאיר סימנים.
יש שיגידו – צלקות. אחרים יגידו: קישוטים.
 
היפנים קוראים לזה "וואבי-סאבי" – יופיו של בר החלוף.
הקסם של הבלתי מושלם. התנועה שבו. החופש שהוא מאפשר.
 

זה מה שמקסים אותי בעבודה עם חימר: היכולת להטביע חותם, ובכל זאת שזה לא יהיה סופי.
כי החימר הוא חומר חי: אפילו אחרי שהוא נשרף, עוד קורים בו שינויים. הוא סופג אליו טעמים ומגע ומבטים.

אמנם הגעתי מעיצוב תכשיטים שלמדתי בבצלאל, מעולם התיאטרון שבו עיצבתי אביזרים לבמה,
 אבל החימר מאפשר לי לבטא את עצמי הרבה יותר בפשטות.
אני אוהבת ונמשכת אל הפונקציונאלי, אך עם זאת החומר  נוגע בעל- זמני. המפגש הזה מעניין אותי....."
 
לפוסט המלא של איילת, הנה פה.

 ***
 
הנה עוד כמה דברים מגניבים שמחכים לי ביפן-
 
 
 
והכי הכי, אתר יפהייפה  של אופנה יפנית אחריו אני עוקבת זה שנים,
 יש להם חנות בקיוטו!
 
 
 
***
אז מחר אני יוצאת לדרך,
 הולכת ומפליגה בתוך הכפכפים...
 בתוכי נכונה  להתמסר לכל מה שהמסע הזה מזמן לי.
אני יודעת שמה שבתוכי מבקש להפתח, יקבל מענה .
מה שקיים בפנים, יהדהד מבחוץ.


סאיונארה!



 

יום רביעי, 3 ביולי 2013

החבילה עוברת...

     
זה קרה ללא הכנה מוקדמת,
בלי שום תרנגול ווירטואלי שיקרא קריאת השכמה של אור ראשון,
בלי שום יד רכה שתלטף ותעיר אותי מתנומתי העמוקה והאצילית , משנת החורף הצחורה שלי, מתרדמתי המלכותית שנמשכת כבר חודשים.... -
 
זרקו אותי מתוך מיטת האפיריון שלי.
 
עפעפיים חיוורים נפקחו בבעתה,
כותונת שינה נמתחה בשאגה מחרישת תחרה,
תכשיטי האזמרגד זהרו.
 
***
 
כמה טוב שיש חברות.
כמה טוב שמור אסאל היא האחת.
והיא בחרה בבלוג שלי להיות אחד מחמישה עליהם היא ממליצה ב"משימת ההעברות"
שהחלה בה חלי גולדנברג.
 
(ואני לאכותבתלאכותבתלאכותבתלאכותבת כבר הרבה זמן....
כחכוח, התנצלות, סגור סוגריים). תודה.
 
הנה אפשרות להתחיל מחדש , לנסות להתחייב, לצעוד שוב בנתיב של חומר ומילים.
 
 
המשימה היא לבחור חמישה פוסטים שלי אהובים במיוחד.
מכיוון שרזומה הפוסטים שלי לא הגיע עדיין לפרקו,
אבחר שניים-
 
 בדידותו של הלש למרחקים ארוכים- כי הוא הראשון שלי.
 
מה המרקם של השמש?- כי אני ממשיכה לחפש ולהטביע בחומר.
 
 
 חמישה בלוגים הקרובים לליבי-
 
1.כל בוקר בסטודיו נפתח עם בועז כוהן, רדיו 88. הבלוג הנהדר שלו לונדון קולינג,
 (ומסתבר שהיינו באותו גן ילדים בחולון..)
 
2.  DesignBreak של עינת קיילס ארגמן.כי חו"ל זה כאן. (והקלאסה והעין הטובה.)
 
3. איילת לנדאו עם לולה , עם כל הצבע והיופי.
 
4.גליה פסטרנק, חולצה להחלפה, אשה אמנית, על החיים מעל, מתחת, לפני, מאחורי ובתוך היצירה.
 
5. ...And now, for something complitly diferent
 אני מודה ומתוודה , אני פליאוליתית.
האורים והתומים שלי בשנה האחרונה, מיקי בן דור , פליאו סטייל.
 
ועוד להגניב על הדרך את-
ואת אביבית משמרי המופלאה ומור אסאל, כמובן.
הממ..ללקק את האצבעות.
 
 
תודה לאנשים החכמים, המתבוננים, הרואים וצוחקים,
הרואים ומסתייפים,
אלו הצוללים אל המרחב העצום והאינסופי של הידע והתמונות והרעיונות,
שולים ממנו נפלאות בעין מיומנת ולב רגיש,
ופותחים לי דלתות החוצה לעולם, ופנימה לתוכי.
 
 ותודה לאלוהי הבלוגוספירה שהחליטו להעיר אותי משנתי.